ונוטל ארבע. כלומר ואח''כ יפריש החלה מהעיסה ששיעורה ד' ביצים שהוא א' מכ''ד מד' קבין וכדתנן בפ''ב דחלה שיעור החלה א' מכ''ד ואותה החלה כבר אמרינן לעיל דתלויה היא לא נאכלת ולא נשרפת מחמת הספק טומאה שנולד להעיסה בתחילה:

הא כיצד הוא עושה מיגבול חמש ונוטל ארבע. ואלא כיצד יעשה כך שיגבל לחלקים שאינם שוין כגון שיגבל לה' חלקים בתחילה וחמשה חלקים מעיסה של צ''ו ביצים אי אפשר שיהו שוין אא''כ תחלק ביצה אחת לחמשה ואז יהיה כל חלק וחלק שבעה עשר ביצים וחומש ביצה וזה ודאי לא יעשה שהרי כל עצמו שמגבל בתחלה לחלקים אינו אלא להקל עליו הטורח מגיבול כל העיסה ביחד וא''כ לא יטריח ג''כ לחלק הביצה לשברים כדי שיהו שוין ועוד דאף אם יעשה כך ליכא למיחש למידי דעיקר החששא בביצה אחת היא שמניחה באחרונה לכוין בה מדת החלקים שיהו שוין ומתוך כך יבא לידי שגגה שלא יזהר בה ותטמא וכאן שמחלק הביצה האחרונה לחמשה בכדי שישווה בה החלקים אין כאן חשש כלל דאף אם תטמא אינה מטמאה להעיסה דפחות מכביצה אינו מטמא אחרים:

ואין יגבל ארבע אין כאן שיור. כלומר וכן אם יגבל בתחלה לד' חלקים איכא נמי האי חששא גופה שהרי אין כאן שיור דד' חלקים של העיסה שוין הן מקב לכל חלק וחלק ומתוך שהוא מכוין לחלקים שוין יניח כדי ביצה אחת שהוא מכוין בה את החלקים ואתי לידי טומאה כדאמרן:

שתות דידהו שית עשרה. לפי שששה פעמים י''ו הן צ''ו. והשתא בעי לפרושי הא דקאמר חזקיה שתות ארבעת קבין דלענין מאי נקט הכי ומאי אשמעינן בחשבון הזה כדמפרש ואזיל. אין יגבל שית יש כאן ביצה טמאה הך יגבל שית על ששה חלקים שבעיסה מיתפרשא ולאו שיגבל כל חלק וחלק בפני עצמו קאמר דאי הכי אין כאן שיעור שתתחייב בחלה דהא חמשת רבעי הקב הוא השיעור להתחייב בחלה ואפי' לשמאי דפ''ק דעדיות קב מיהא בעינן וכאן החלק הששי מד' קבין אינו כ''א ט''ז ביצים אלא דה''ק אם יחלק בתחלה הד' קבין לששה חלקים שוין ויגבל חלק וחלק ולצרפן אח''כ שיהיו לעיסה אחת יש כאן ביצה טמאה כלומר דאיכא למיחש דמתוך שמקפיד בתחילה על החלקים שיהו שוין וכדי שלא לטרוח בגיבול עיסה גדולה לפיכך הוא נוטל שיעור ט''ז ביצים בתחילה ואח''כ עוד כפי אותו שיעור עד שישלים העיסה כמו שהוא רוצה לעשותה מד' קבין שמא מתוך כך לא יזהר לעשות בטהרה קודם שיפריש החלה ותשאר כדי ביצה בין החלקים ואותה ביצה כבר יש בה חשש טומאה דהרי בנולד להעיסה ספק טומאה איירינן אלא דחיישינן השתא דמחמת שהוא מכוין לחלקה בתחלה לחלקים שוין להקל מעליו טרחת הגיבול מכל העיסה ביחד לא ישים אל לבו להזהר בכל עשייתה בטהרה וביצה טמאה לרבותא קאמר דאפי' אם לא יזהר בכשיעור ביצה אחת שהוא מניחה לכוין על ידה להחלקים הרי יש כאן ביצה טמאה ותטמא את כל העיסה בטומאה ודאית וכן להחלה:

כמה סאה עבדין תשעין ושית ביעין. לאו סאה ממש קאמר שהרי הסאה ששה קבין וששה פעמים כ''ד הן קמ''ד ביצים אלא על המדה דנקט חזקיה בלישניה ארבעת קבין קאמר שהיא צ''ו ביצים שד' פעמים כ''ד הן צ''ו:

קבא כמה עבד כ''ד ביעין. שהקב הוא ד' לוגין וכל לוג מחזיק ששה בצים:

כל ימינו היינו טועים בה. בהך מילתיה דחזקיה. ולא היינו יודעין לפרש כוונתו כ''א כמקל הזה של סומא שהוא ממשמש בו ואינו יודע להיכן עד שלמדנוה מן חשבון גימטריא להבין דבריו:

תמן בשגיבל. העיסה ואח''כ הפריש החלה כדקתני משגלגלה וכו' ברם הכא מיירי בשהפריש וקורא שם חלה ואח''כ גיבל צריך שיזהר שיגבל עיסות קטנות בפחות פחות מכביצה:

מחלפא שיטתיה דחזקיה תמן הוא אומר וכו'. הך מילתא דחזקיה לא מצאתי בכל הש''ס ונראה דאמתני' דפ''ג דחלה קאי דתנינן תמן נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה וכו' נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה דבלאו הכי אין החלה נאכלת מחמת הספק טומאה ואם משגלגלה נולד הספק תעשה בטהרה מפני שהן חולין הטבולין לחלה ואסור לטמאותן בטומאת ודאי שמטמא את החולין וצריך שיגמרנה בטהרה ועלה קאמר חזקיה כמה יהא בעיסה ויהא יכול לעשותה בטהרה שתות ארבעת קבין וארבעת קבין כלומר לכל ד' קבין וד' קבין מחשב לחלק השתות מהן וכדמפרש לה ר' אבהו לקמן שמעינן מיהת השתא לחזקיה דבנולד להעיסה ספק טומאה דמה דתנינן דתעשה בטהרה ובלבד שיהא בעיסה שיעור לעשותה בטהרה ולא שצריך לעשותה ניקודים בפחות פחות מכביצה והכא הוא אמר הכין דיאכלו נקודים מפני החלה שלהן ואמאי הא ג''כ כנולד להן ספק טומאה הן:

מילתיה אמרה. ממילתיה דחזקיה שמעינן דקסבר איסור זרות בטל דאותה סאה תרומה טמאה כשנפלה לתוך החולין יש בהן איסור זרות ואיסור טומאה מחמת התרומה וכשיש בהחולין מאה סאה דמעלה את התרומה ובטל מהן איסור זרות אבל איסור חשש הטומאה בהן לא בטל דלא אמרו עולה באחד ומאה כ''א לענין איסור זרות שהחולין ישארו כמות שהיו ומותרין לזרים ומיהו הספק טומאה לא בטלה מהן ולפיכך יאכלו נקודים שלא יטמאו את החלה בכביצה:

גמ' חזקיה אמר אפי' חולין ששם יאכלו נקודים מפני חלתן. כצ''ל ואחולין דמתניתין דלעיל קאמר דאילו חולין דמתני' דהכא טמאין הן וחלה שהופרשה מהן טמאה היא ונשרפת אלא אמתני' דלעיל דאיירי בסאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין שייך שפיר דלאו דוקא על הסאה שעלתה קאמרי חכמים תאכל נקודים אלא אפי' חולין של שם לאחר שהעלה אותה הסאה צריך שיאכלו נקודים פחות פחות מכביצה מפני החלה שלהן שלא יהא במקום א' כביצה וכדמפרש ואזיל טעמיה דחזקיה:

ר' סימון קשייתה ור' בא בר ממל קיימה. כלומר לא כדקאמרת דר' בא הקשה זה ור' יוסי תירצה אלא ר' סימון הוא דהקשה כך ור' בא הוא דתרצה כדאמרן:

א''ר יוסי. שניא היא דתמן כדאמרן וכי איפשר לשחוטה שתעשה נבילה אבל הכא איפשר הוא לחולין לעשות תרומה כלומר לענין טומאה דאיירינן הכא דאע''ג דשם תרומה לא חל על החולין המתוקנין לענין איסור זרות וכן שלא תפטור את הטבל דהו''ל מן הפטור על החיוב מ''מ בהא דאמרינן דאיסור טומאה לא בטל ממנה לא קשיא מהא דר''י ב''ח דשפיר משכחת לה שיהו החולין כתרומה שאם נגעה בהן מאה הרי הן טמאין כאותה תרומה טמאה והרי המבטל כמו הבטל והוי כמין במינו לענין דלא בטלה הטומאה ולא דמי לשחוטה דלא משכחת לה שום טומאת נבילה בעולם:

לפי שאפשר לשחוטה שתעשה נבילה. בלשון תמיה היא. א''נ לפי שאי אפשר גרסינן דהא אי אפשר לשחוטה שיהא לה דין נבילה דלאחר שנשחטה אי אתה מוצא בה טומאת נבילה וה''ל מין בשאינו מינו ובטל ברוב וקס''ד דה''ה בתרומה טמאה שנתערבה בחולין נמי הכי דאי אפשר לחולין שיעשו תרומה שאינו יכול לקרות שם תרומה על חולין מתוקנין ולר' יוסי ב''ח דס''ל בתר מבטל אזלינן כשהרוב המבטל אינו יכול להיות כהמיעוט הבטל הו''ל מין בשאינו מינו ונתבטל המיעוט והשתא האי מ''ד לעיל דאין איסור טומאת התרומה בטל ברוב החולין לימא דפליגא מילתיה על הדא דר' יוסי בר חנינא:

בטל מגעה. כלומר והאי בטל דאמרינן היינו לענין טומאת מגע אבל בטומאת משא והסיטה לא בטל דהא מיהת נושא את הנבילה שנתערבה:

ולית הדא פליגא. הא דאמר לעיל בתרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ועלתה התרומה דאף דאיסור זרות בטל איסור טומאה לא בטל אם פליגא על הדא דאמר ר' יוסי בר' חנינא נבלה בטלה בשחוטה אם חתיכה אחת נבילה נתערבה בשתי חתיכות שחוטות בטילה ברוב. ומסיים הדין ולבתר מפרש טעמא:

ואתיא בעיסת מאתים. והאי גוונא דכל החלקים יהיו של ט''ז כדאמר לעיל שתות מד' קבין ואחד מהן יהיה של י''ז לא משכחת לה אלא בעיסה שהיא של מאתים ביצים וכלומר דאע''ג דנהי דלא משכחת לה בעיסה של מאה וכגון ד' קבין דאמרן לעיל וכד שדינן שיעור החלה דידהו עלייהו הוו להו מאה לכלל החשבון ולהכי קרינן עיסת ד' קבין עיסת טמאה ואף דד' ביצים דשיעור החלה הן מתוך הד' קבין בעצמן שהן צ''ו ביצים ולכל הכ''ג ביצים מפריש חלה ביצה אחת שהיא אחת מכ''ד מ''מ לענין החשבון נקטינן לסימן וקרינן מאה להעיסה של ד' קבין הואיל והחלה שלהן ד' ביצים ושדינן עלייהו לסימן החשבון והשתא נהי דלא משכחת להא דאמרן בעיסת ד' קבין והיינו בעיסת מאה דלא תוכל לעשות כל שאר החלקים שוין ואחד מהן בתוספת ביצה מ''מ תיקשי הא משכחת לה בעיסה שהיא יותר ממאה ביצים עד שתוכל לעשות שאר כל החלקים של ט''ז ט''ז וא' מהן של י''ז אבל הא ל''ק דכיון דלא משכחת לה בעיסת מאה מוקמינן אעיסת מאתים ועוד דהואיל ונקט חזקיה בלישניה שתות ארבעת קבין וארבעת קבין מפרש לה ר' יוסי בר' בון נמי אליבא דר' יוחנן בעיסת מאתים והיינו שני פעמים ד' קבין וכדאמרן דלעיסת ד' קבין קרינן לה עיסת מאה ולשמונת קבין קרינן לה עיסת מאתים לרמז על השיעור חלה מהן ושפיר משכחת לה לכל שאר החלקים של ט''ז ט''ז ולא' מהן של י''ז והיינו ג''כ לסימן החשבון ודשדינן עלייהו שיעור החלה דכשאתה מוסיף להעיסה עצמה של שמונת קבין שמונה ביצים לכל ד' קבין ד' ביצים תהיה שיעור העיסה מאתים ביצים ועכשיו שדי עלייהו לחשבון השמונה ביצים של שיעור חלה משמונ' קבין יהיו ט''ז ביצים והשיעור חלה הוא מכל כ''ג ביצים שבהן ביצה אחת שהן צ''ו לכל ד' קבין עם שיעור החלה ועכשיו תוציא החלה של הח' ביצים שהוספת עליהן עד שיהו מאתים והוא לערך שליש ביצה ושדי עלייהו וזהו החלק האחרון שיש בו יותר מכל שאר החלקי' ואע''פ שאין בו י''ז ביצים ממש מ''מ יותר הוא מכל שאר החלקים לפי החשבון שאמרנו ולא דק ולחומרא הוא דלא דק:

תיפתר שגיבל אחת בשבע עשרה ואתיא בעיסת מאתים. כלומר דאם אחת מהחלקים שמחלק את העיסה לגבל בתחלה היא של שבע עשרה ביצים מודה בה ר' יוחנן דחיישינן לענין טומאה להבא אף בנוגעת בגומא וטעמא דמילתא דמכיון שכל החלקים הן של שש עשרה ובאחת מהן ביצה אחת יתירה שפיר חייש ר' יוחנן דמסתמא מניח לאותה ביצה יתירה לאחרונה שיוסיף אותה לחלק האחרון שבהן שבתחלה מדרך לעשות לכל החלקים שוין ומה שנתותר מוסיפין על חלק האחרון וכיון שכן אפי' אם היא בגומא איכא למיחש שמא לא יזהר בזו שמניח באחרונה ותיטמא ואח''כ תטמא את כל העיסה:

ואיזו היא גומא על ר' יוחנן. השתא דקאמרת דאף ר' יוחנן מודה בנוגעת בגומא לענין לטמא מכאן ולהבא והא לא מצית אמרת דבהך דנוגעת בגומא דאיירי בה חזקיה מודה ר' יוחנן דהא עלה קאמר ובלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בעיסה א''כ ש''מ דלהאי נוגעת בגומא דחזקיה לא חייש ר' יוחנן כלל אלא עד שתהא נוגעת בעיסה ואיזו היא גומא אליבא דרבי יוחנן דקאמרת דמטמא בה בלהבא:

א''ר יוסי לר' ירמיה וכו'. כלומר דמסתברא לן למימר דלא פליגי אלא בלכתחילה דמה דאמר חזקיה לשעבר לכתחילה צריך ליזהר בכך ואף שאינה נוגעת בעיסה בודאי ומה דא''ר יוחנן לבא כלומר בדיעבד דלא חייש אלכתחילה. א''נ לשעבר ולהבא ממש קאמר וכלומר דחזקיה מחמיר טפי ואף לטהרות שנעשו למפרע ונגעו באותה עיסה חייש אם היתה כביצה טמאה נוגעת בגומא ורבי יוחנן לא חייש לטהרות שנעשו למפרע אלא דדוקא מכאן ולהבא וזהו עיקר דלהאי פירושא אף רבי יוחנן מודה דחיישינן דנוגעת בגומא כדמפרש לקמיה אליביה אלא דאינו מטמא כ''א הטהרות שנעשו מכאן ולהבא וא''ל דאוף אנא סבר כן דבהכי פליגי:

מילתיה דר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג וס''ל דלא קפדינן אלא בלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בעיסה בודאי ולא חייש להא דחייש ר' אבהו אליבא דחזקיה:

מילתיה דחזקיה אמרה בלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בגומא. כלו' דשמעינן ממילתיה דס''ל דאע''פ שאין הביצה טמאה נוגעת בעיסה בודאי אפ''ה צריך ליזהר שלא תהא שם ביצה טמאה אף שהיא מונחת בגומא שבעריבה בין החלקים דשמא תיגע בעיסה אח''כ כדחייש ואמר יש כאן ביצה טמאה ואפי' אינו ברור שנוגעת בהעיסה וכדפרישית: